טאו, זן, בודהיזם ואסטרטגיה בעסקים

איך הטאו והבודהיזם יכולים לעזור כשאנחנו בונים אסטרטגיה בעסקים או מנהלים קמפיינים וקהילות באינטרנט, ואיך תפיסות עולם מלפני 2,500 שנה מתארות לעומק את מה שאנחנו, בעולם המערבי, הבנו רק במאה השנים האחרונות?

איך תפיסת הבו-זמניות (Synchronicity) של קארל יונג מתחברת לספר הטאו, ואיך היא יכולה לעזור לנו להבין את אותם הגורמים בעסקים שהם בגדר משתנים שאי אפשר לצפות?
למה אי-עשייה היא לא עצלנות אלא שחרור, ולמה היא האתגר הכי חשוב שיש לנו, בתור בני התרבות המערבית?

ואיך זה שהצורך אובססיבי שלנו להיות יעילים בעצם מרחיק מאיתנו את היעילות, ומטשטש את המקום בתוכנו שעושה את הכל בצורה הכי יעילה שאפשר, ובלי טיפה של מאמץ.

Panel 1

המדיה החדשה, ותורת ההתפשטות של פוסט ויראלי

כשמתבוננים בצורת ההתפשטות של פוסטים ויראלים, אפשר לראות כמה היא דומה לצורת ההדבקה של שפעת בבני אדם.
ואם אפידמיולוגיה ויראלית מתארת את דפוס התפשטות של השפעת, אז הממטיקה מתארת את דפוס ההתפשטות של הפוסטים הויראלים (ועוד הרבה יותר מזה).

אז למה השאלה ״מה היה היום בפייסבוק?״ היא שאלה שמרחיקה אותנו מהבנת המדיה החברתית? ולמה ״מה פייסבוק עשה היום?״ היא השאלה הנכונה?
המדיה היא ישות, וסך כל החלקים בה גדול הרבה יותר מהסכום שלהם.
המדיה מתנהגת, ויוצרת דברים בעצמה – כי כל אחד מגיב וכותב ומשתף, אבל הרעש שנוצר גדול יותר – יש אלגוריתם, שמעצים דברים, ומכבה אחרים. ולאלגוריתם הזה יש ״אופי״, יש לו דפוס שעל-פיו הוא פועל.
אז בזמן שאנחנו עושים כל מיני דברים במדיה החברתית, גם המדיה החברתית עושה כל מיני דברים בנו, ואנחנו כבר לא יכולים להשתלט על חיית הפרא הזאת. אולי רק לרכב לה על הגב – בחוכמה, בעדינות, ומתוך כבוד לדרך שבה הדברים בה מתרחשים.

(בתמונה למטה: צילום חשיפה ארוכה של הירח משתקף בנחל. ומחשבות על דפוסים)

Panel 2

הטבע והאדם

אנחנו, כבני התרבות המערבית, הקפיטליסטית והיעילה, רגילים לחשוב במונחים מאוד דטרמיניסטים – אני אעשה, אני אדאג, אבנה, אלך, אחזור. ונשאר לנו מעט מאוד מקום לזה, שיקרה מעצמו.

רגעי הזן שלנו? אלה שבהם אנחנו כל כך מרוכזים, שכבר אין ממש אנחנו, אין ממש אני – אבל יש זה – הדבר ואני. ופתאום יש הכדור נדבק לי לרגל ברחבה של היריב בדרך לגול משוגע, יש הסדרה הזאת גורמת לי לשכוח את העולם, ויש ההר ואני היינו אחד אצל מטפסי הרים.

הטבע, היקום, אלוהים, בראמן, אללה, הטאו – כל האנרגיה הגדולה הזאת, שהתחילה לפני המפץ הגדול, וכנראה שלעולם לא נצליח לתפוס עם האינטלקט שלנו – היא פועלת, היא אינטלגנטית. כדור הארץ הוא לא רק ערימה של סלעים טיפשים.

מחקרים מראים שבימים של ירח מלא אנחנו ישנים משמעותית פחות טוב – יש בגוף שלנו פחות 30% מלטונין (הורמון השינה), והמוח מפיק 30% פחות גלי דלתא – אלה של השינה העמוקה.
אז אם הירח משפיע לנו על השינה, ואם הוא מרים אוקיינוסים בעשרות מטרים ומוריד אותם בחזרה בגאות ובשפל, נראה שכדאי לנו לחקור גם את מה הוא עושה ל60% אחוז מים שהגוף שלנו מורכב מהם, ואיך זה משפיע לנו על היום יום, ואפילו על ניהול קמפיינים.

Panel 3

שורשי החרדה, ופעולות בעסקים

אייקידו היא הדרך להרמוניה עם האנרגיה. פתרון קונפליקטים בצורה הרמונית.
והקונפליקטים, הם בדרך כלל מגיעים מתוך הפחד – פחד לאבד, להפסיד, הפחד "שאתה תיקח לי". גם אם אלו פחדים קטנים, כמעט לא מורגשים. אבל כשאנחנו יותר רכים עם עצמנו, אנחנו יודעים שהם שם.
והשאלה החשובה היא, אם הפחד מנהל אותנו, או אנחנו אותו.

והכל מתחיל באבות אבותינו – אנשי המערות, ככה מספר מיילס, הסנסאי שלי באייקידו.
להם היו שתי טעויות מרכזיות שהיו יכולים לעשות:
הטעות הראשונה היא איש מערות שיושב במערה וחושב שיש נמר בשיחים, אבל בעצם לא היה אחד כזה – זאת הייתה רק הרוח.
הטעות השניה היא הפוכה – איש מערות יושב במערה וחושב שאין נמר בשיחים, אבל בעצם הנמר אורב לו, מחכה שיצא כדי לגרור אותו לעץ ולעשות ממנו ארוחת בוקר.

איש המערות הראשון, זה ששמע את הרוח ודמיין שזה נמר, היה במצב פרנואידי, לחוץ, מלא בפחד,  אולי אפילו אחוז חרדה. אבל הוא שרד – הגנים שלו המשיכו הלאה.
ואיש המערות השני, זה שחושב שהכל רגוע ואפשר לצאת לשכב על עץ ולעשן את מה שלא עישנו באותם ימים – הוא באמת יצא, והנמר טרף אותו.
הגנים שלו, של האדם הרגוע והשקט, זה שלא חשש מהסביבה ונתן פשוט לדברים לקרות, לא המשיכו הלאה וכמעט ולא אכלסו את האנושות.

ואנחנו הצאצאים של איש המערות הראשון – החרד, הפרנואיד, זה שמונע מהפחדים ומהצורך התמידי שלו להתגונן מהסביבה. הגנים שלו טבועים בנו עד לרמה הביולוגית הכי בסיסית שיש – ככה המערכת הפיזית שלנו מחווטת, ומערכת ההפעלה הזאת היא הבסיס שלנו להתמודדות עם הסביבה.
״לפעמים זה טוב״, מיילס מספר. ״הפחד הזה יעזור לנו להתגונן אם אנחנו עומדים ליפול במדרגות, או יעזור לנו להישאר בחיים אם באמת יש נמר בסביבה (או, כמובן, כל איום פיזי אחר). אבל רוב הזמן, הפחד הזה מונע מאיתנו לראות את הדברים כמו שהם באמת. הדפוסים האלה עולים כשאנחנו במערכות יחסים, כשאנחנו מדברים עם אנשים, כשאנחנו עושים עסקים, נוהגים.

אז הפחד שמחווט אצלנו ברמה הביולוגית הוא טוב ברגעי הישרדות, אבל ביום יום, למעשה, אין לו תכלית. ולמרות זאת, בחלק משמעותי של הזמן, אנחנו עדיין פועלים מתוך מערכת ההפעלה הזאת ומונעים ממנה״.


ובעסקים אנחנו מסתירים את הפחד. "אני לא מפחד", אנחנו אומרים, אבל שוכחים שהאמירה הזאת היא רק התנגדות לפחד שקיים – היא לא הרמוניה איתו, וככה היא מאפשרת לו להמשיך לנהל אותנו.
כי אנחנו הרי לא מכירים בני אדם שעושים עסקים ותוך כדי מספרים שהם נושמים – כי לנשימה אין התנגדות, וכשהכל טבעי והרמוני, אנחנו לא מזכירים אותה בכלל. הנשימה פשוט קיימת.
אבל בחלק לא מבוטל מהמקרים, כשאנחנו ״לא מפחדים״, אנחנו בעצם הרבה פחות נושמים, והרבה יותר מונעים מהפחד.
והפילוסופיה של האייקידו יכולה לעזור לנו
לזהות ולהתמודד עם הפחד הזה. לחזור למרכז – למערכת קבלת החלטות שבה הפחדים הכי קטנים שלנו מקבלים ביטוי, אבל לא מתערבים לנו בהחלטות.